טיפול באפילפסיה

טיפול באפילפסיה היא הפרעה נוירולוגית המשפיעה על אנשים ברחבי העולם, וישנן אפשרויות רבות לטיפול באפילפסיה הזמינות בהודו. טיפול באפילפסיה בהודו כולל בדרך כלל שילוב של תרופות, שינויים באורח החיים, ובמקרים מסוימים, ניתוח.

טיפול באפילפסיה עם תרופות או לפעמים ניתוח יכול לשלוט בהתקפים עבור רוב האנשים עם טיפול באפילפסיה. יש אנשים שזקוקים לטיפול לכל החיים. אצל אחרים, ההתקפים נעלמים. חלק מהילדים עם אפילפסיה עשויים לגדול מהמצב עם הגיל.

תסמינים של טיפול באפילפסיה

טיפול באפילפסיה נועד לנהל ולהפחית את תדירות וחומרת ההתקפים. הסימפטומים וההשפעות של הטיפול עשויים להשתנות בהתאם לסוג הטיפול בו נעשה שימוש:

1. תרופות: בשימוש נפוץ לשלוט בהתקפים, תרופות עלולות לפעמים לגרום לתופעות לוואי כמו סחרחורת, עייפות או בחילה. אנשים מסוימים עשויים לחוות שינויים במצב הרוח או קושי בריכוז.

2. כִּירוּרגִיָה: עבור אלה שאינם מגיבים לתרופות, ניתוח עשוי להיות אופציה. לאחר הניתוח, המטופלים עלולים לחוש אי נוחות או לסבול מירידה זמנית בתפקוד המוח. זמן ההחלמה משתנה.

3. התאמות אורח חיים: ייתכן שהמטופלים יצטרכו לבצע שינויים כגון שמירה על לוח זמנים קבוע של שינה והימנעות מעוררי התקפים כמו מתח או מזונות מסוימים. התאמות אלו מסייעות בניהול התסמינים.

4. טיפול דיאטטי: דיאטות מיוחדות כמו הדיאטה הקטוגנית יכולות לסייע בהפחתת התקפים אך עלולות לגרום לתופעות לוואי כמו בעיות עיכול.

גורמים לטיפול באפילפסיה

אפילפסיה היא מצב שבו למוח יש פעילות חשמלית חריגה, מה שמוביל להתקפים. הגורמים לאפילפסיה יכולים להשתנות ולעתים קרובות מקובצים למספר קטגוריות:

1. גורמים גנטיים: לפעמים אפילפסיה עוברת במשפחות, מה שמצביע על כך ששינויים גנטיים יכולים להגביר את הסיכון לפתח אותה.
2. פגיעת מוח: נזק למוח מפציעה או שבץ עלול להוביל לאפילפסיה.
3. זיהומים: זיהומים במוח כמו דלקת קרום המוח או דלקת המוח יכולים לעורר אפילפסיה.
4. בעיות התפתחותיות: בעיות במהלך התפתחות המוח, לפני או אחרי הלידה, עלולות לגרום לאפילפסיה.
5. גידולים: גידולים או נגעים במוח יכולים גם להוביל להתקפים.
6. גורמים טרום לידתיים: סיבוכים במהלך ההריון, כגון מחסור בחמצן או חשיפה לרעלים, יכולים להשפיע על התפתחות המוח ולהגביר את הסיכון לאפילפסיה.

סוגי אפילפסיה

1. התקפים מוקדיים (התקפים חלקיים): התקפים מוקדיים מייצרים תת-סוגים שונים, המתחילים באזור אחד במוח:

• התקפים מודעים למוקד (התקפים חלקיים פשוטים): האדם נשאר ער ואנשים עלולים להרגיש עקצוצים ועוויתות או אפילו לראות משהו מוזר.
• התקפי מודעות לקויה מוקדית (התקפים חלקיים מורכבים): הפרט עשוי להפגין מודעות שונה, כגון באמצעות בהייה, תנועות חוזרות (אוטומטיזם) או בלבול.

2. התקפים כלליים: התקפים כלליים מתחילים בו זמנית בשתי ההמיספרות וכוללים:

• התקפי היעדרות (התקפי petit mal): לאדם יש היעדר קצר של הכרה, לרוב בילדים.
• התקפים מיוקלוניים: יש עוויתות פתאומיות קצרות מועד או עוויתות של השרירים.
• התקפי טוניק: התקשות שרירים.
• התקפים קלוניים: עקצוץ שרירים קצבי חוזר על עצמו.
• התקפים טוניים-קלוניים (התקפי גרנד מאל): איבוד הכרה, התקשות השרירים ואחריה תנועות טלטלות.
• התקפים אטוניים: אובדן פתאומי של טונוס השרירים, מה שמוביל לנפילות או נפילות. 

אבחון של אפילפסיה

אבחון אפילפסיה ישנם דברים מורכבים יותר המעורבים באבחון של אפילפסיה. חשוב להפריד את המחלה ממצבים אחרים שעלולים לגרום לתסמינים דומים. להלן סקירה קצרה של מה שנחשב לסטנדרטי: 

1. היסטוריה רפואית: כולל תיאורים מלאים של התקפים המתרחשים לפני אותם אירועים, במהלך ואחרי. כלול פגיעות ראש, זיהומים ושיקולים נוירולוגיים אחרים בהיסטוריה רפואית. היסטוריה משפחתית של אפילפסיה עשויה להצביע על גורם גנטי.

2. בדיקה נוירולוגית: זה כולל הערכה של החלקים המוטוריים של מערכת העצבים, כמו גם רפלקסים, תחושה ותפקוד נפשי, כדי למצוא כל חריגה במערכת העצבים.

3. אלקטרואנצפלוגרמה (EEG): הוא משמש למדידת פעילות מוחית באמצעות אלקטרודות המונחות על הקרקפת על מנת למצוא צורות גל הקשורות להתקפים וללכוד סוגים שונים של התקפים.

4. הדמיית מוח: MRI מספק תצוגות מבניות יסודיות מאוד של המוח, מזהה אזורים בעייתיים מהצטלקות או אפילו היווצרות גידול. CT יכול לראות את המוח במידה מסוימת, אך אינו יסודי כמו MRI לאבחון אפילפסיה.

5. בדיקות דם: בדיקות אלו בודקות חוסר איזון אלקטרוליט או זיהום שעלול לגרום לפעילות התקפים.

גורמי סיכון של אפילפסיה

לאפילפסיה עשויות להיות סיבות שונות, אך במקרים מסוימים, הסיבות אינן ידועות. גורמי הסיכון הם כדלקמן: 

• גנטי: סוגים מסוימים של אפילפסיה מופיעים במשפחות. מוטציות מסוימות בגנים יכולות להגביר את הסיכון לאפילפסיה. 
• פציעות: סוגים מסוימים של פציעות, למשל. טראומה כרונית, או שבץ מוחי הם גורמי סיכון להתקפי אפילפסיה. 
• מצבי מוח: גידולים, זיהומים כגון דלקת קרום המוח או דלקת המוח, שיתוק מוחין, מחלת אלצהיימר ומומים בכלי הדם מגבירים את הסיכון להתקפים על ידי שינוי תפקוד המוח. 
• הפרעות התפתחותיות: הפרעות התפתחותיות מסוימות כגון הפרעת הספקטרום האוטיסטי, מעלות את הסיכון ללקות באפילפסיה. 
• פציעות טרום לידתיות: נזק שנגרם למוחו של התינוק במהלך ההריון, כמו זיהומים או חוסר חמצן, עלול לתרום לסיכון גבוה לפתח אפילפסיה. 
• זיהומים: זיהומים המשפיעים על המוח כמו דלקת קרום המוח או דלקת המוח ואחרים. 
• תנאים אחרים: אפילפסיה בשום פנים ואופן אינה מיוחדת לילדים ולמבוגרים, אך התקפי חום אינם מובילים בדרך כלל לאפילפסיה, אם כי הם יכולים להגביר מעט את הסיכון.

סיבוכי אפילפסיה

המצב הבריאותי מאוד ניתן לניהול, אך הוא מיוחס למגוון סיבוכים, פיזיים ואדיבים, הפוגעים ברווחה הכללית.

• פציעות גופניות מהתקפים כוללות נפילות הגורמות לשברים, סיכוני טביעה, תאונות דרכים עקב אובדן הכרה, דלקת ריאות שאיפה ועוד רבים. 
• ההשפעות הפסיכולוגיות והרגשיות של אפילפסיה כוללות דיכאון, חרדה, סטיגמה חברתית, בידוד, וכמה בעיות זיכרון או קוגניטיביות הנגרמות על ידי תרופות מסוימות. 
• סיבוכים חמורים הקשורים להתקפים כוללים סטטוס אפילפטיקוס (התקפים ממושכים ללא החלמה) ו-SUDEP (מוות פתאומי בלתי מוסבר באפילפסיה).
• תופעות הלוואי כוללות נמנום, סחרחורת, עלייה או ירידה במשקל, שינויים במצב הרוח והשפעות שליליות אפשריות על בריאות העצם. 
• התקפים בלתי מבוקרים בילדים עלולים להשפיע לרעה על הצמיחה הקוגניטיבית וההתפתחותית.

מניעה

נקיטת אמצעים מסוימים עשויה לסייע במניעה או, לפחות בהפחתת הסיכונים של מספר מקרי אפילפסיה. 

• כדי למנוע פציעות ראש בזמן רכיבה על אופניים ופעילויות מסוכנות אחרות, חבוש תמיד קסדה והקפיד על שימוש בחגורת בטיחות בזמן נסיעה ברכב מכל עבר. 
• הימנע מנפילה לאורך כל חלק על ידי שימוש במעקות ושמירה על נתיבים נקיים. 
• טיפול טרום לידתי במונחים של הקפדה על תזונה בריאה, הימנעות מצריכת אלכוהול/סמים וטיפול בסיבוכים אחרים במהלך ההריון חשובים בהפחתת הסיכון לפציעות מוחיות סביב הלידה. 
• החיסון פועל למניעת זיהומים במוח כמו דלקת קרום המוח ודלקת המוח, תורם לסיכון נמוך יותר לפתח אפילפסיה. 
• שיטות היגיינה טובות כמו שטיפת ידיים גם עוזרות למנוע זיהום. 
• מניעת שבץ מוחי היא תוצאה של אימוץ אורח חיים בריא הכולל תזונה מאוזנת ופעילות גופנית ללא עישון. ובכך לשלוט בלחץ הדם ובסוכרת ברמות גבוהות. 
• באזורים גשומים בהם נפוץ טפילים כמו נוירוציסטיצרקוס, רצוי היגיינת מזון ושימוש במים נקיים לשתייה. 
• להכללה מוחית, יש להקפיד על משקל תקין ולהפחית את צריכת האלכוהול.

יתרונות הטיפול באפילפסיה

היתרון בטיפול בחולה אפילפטי הוא עצום ומכוון לשיפור חייהם של אנשים עם מחלה זו. להלן הממצאים העיקריים כדלקמן: 

1. בקרת התקפים: הטיפול מכוון להפחתת שכיחות ההתקפים ובכך מאפשר חיים כמעט נורמליים ובטיחות מאירועים הקשורים להתקפים. 

2. איכות חיים משופרת: משליטה מוגברת בהתקפים מגיעה שיפור העצמאות והפחתת בעיות הקשורות לחרדה, כמו גם יותר אינטראקציה חברתית ויכולות קוגניטיביות. 

3. מניעת סיבוכים: זה מונע ירידה קוגניטיבית לטווח ארוך על ידי טיפול יעיל המפחית סיכונים (כגון סטטוס אפילפטיקוס ו-SUDEP) לסיבוכים גדולים. 

4. בריאות כללית מוגברת: הטיפול משפר את השינה ואת מצבים נלווים, ובכך מקדם בריאות. 

5. תוחלת חיים מוגברת: טיפול בהתקפים במיוחד במגוון הטוני קלוני, בתוספת ירידה בסיכויים לסיבוכים, מביאים לעלייה בתוחלת החיים.

הליך הטיפול באפילפסיה באפילפסיה יכול להשתנות בהתאם למצבו ולצרכיו של המטופל. באופן כללי, קיימות מספר גישות לטיפול באפילפסיה, כולל טיפול תרופתי, שינויים באורח החיים, ובמקרים מסוימים, ניתוח.

1. תרופות: תרופות אנטי-אפילפטיות הן הטיפול הנפוץ ביותר באפילפסיה. מטרת הטיפול התרופתי היא להפחית את תדירות וחומרת הטיפול בהתקפים. התרופה הספציפית שתירשם תהיה תלויה בסוג ההתקפים, גילו ובריאותו של המטופל וגורמים נוספים. חשוב ליטול תרופות כפי שנקבע ולעבוד בשיתוף פעולה הדוק עם ספק שירותי הבריאות כדי לנהל את כל תופעות הלוואי ולהתאים את המינון במידת הצורך.

2. שינויים באורח החיים: בנוסף לתרופות, ניתן להמליץ ​​גם על שינויים באורח החיים, כגון הימנעות מטריגרים שעלולים להגביר את הסיכון להתקפים, שינה מספקת וניהול מתח. במקרים מסוימים, ניתן להמליץ ​​על דיאטה מיוחדת הנקראת דיאטה קטוגנית.

3. כִּירוּרגִיָה: לחולים עם אפילפסיה חמורה ועמידה מבחינה רפואית, ניתן להמליץ ​​על ניתוח להסרת אזור המוח הגורם להתקפים. סוג הניתוח הספציפי יהיה תלוי במיקום מוקד הטיפול בהתקף במוח. סוגים מסוימים של ניתוח עשויים לכלול הסרה של חלק מהמוח או שימוש בטכניקה הנקראת גירוי מוחי עמוק כדי לווסת את פעילות המוח.

לאחר טיפול באפילפסיה, יש צורך בפגישות מעקב קבועות עם נוירולוג או אפילפטולוג כדי לעקוב אחר פעילות הטיפול בהתקפים, להתאים את מינון התרופות ולניהול כל תופעות לוואי אפשריות. חשוב להמשיך בטיפול גם אם התקפים פסקו כדי למנוע התרחשות של התקפים עתידיים.